כתיבת פוסט אישי אינה זרה לי, אבל איכשהו בהברקונט לא יצא לי עדין לחלוק חוויות מעולמי הפנימי. דווקא עכשיו העיתוי מרגיש מאוד נכון ואני בוחרת לשתף אתכן בחוויה מאוד משמעותית עבורי:
בסוף הכנס האחרון של מיה לנדאו (אם איכשהו, במקרה, לא יצא לכן להכיר את האישה מעוררת ההשראה הזו, עשו זאת מיד בתום הפוסט) רשמתי לעצמי נוט קטן בנייד שממחיש בצורה אמיתית וכנה את מה שהתרחש בכנס ההוא, בעיקר בתוך תוכי. וכך זה נכתב:
"בכנס האחרון של מיה, העזתי לעלות לבמה. כבר כמה שנים שהפסקתי להעז ופתאום זה חזר אלי. העזתי להרים יד גבוה-גבוה מעל כולן, העזתי לעלות לבמה, העזתי להשתתף במשחק של מיה, להיות אסרטיבית ואפילו לזכות בפגישת ייעוץ אישית איתה. שזה אגב חתיכת פרס. אך מבחינתי הפרס הגדול יותר הוא ההכרה שחזרתי לעצמי. לאנה של פעם שלא נותנת למערכת ולסביבה לכבות את האור שלה. אנה שמעזה, אנה זוהרת, אנה שבטוחה בעצמה, אנה אמיתית שפועלת מהבטן. זה כל כך משמח ומשחרר אותי! זה פשוט מלמד אותי שכנראה, אחרי 10 שנים, אני עושה סופסוף משהו נכון
וזה מרגש!"
ועכשיו לקצת הסברים: ב-10 השנים שקדמו להקמתה של הברקונט, הספקתי המון: לעשות תואר בהנדסה כימית בטכניון כדי להבין שהנדסה לא ממש עושה לי את זה, לעבוד 6 שנים בניהול פרוייקטים הנדסיים בצה"ל כדי להבין שהמערכת הגדולה הזו לא מצליחה להוציא ממני את הטוב שיש לי להציע, לעשות עוד תואר בלימודי סביבה באונ' ת"א כדי לנסות לברוח מהמציאות ולהבין שאני כנראה צריכה לרוץ הרבה יותר רחוק משם. ב-10 השנים האלה גם הספקתי לשכוח מהו ברק בעינים וללמוד כמה קל להתכנס באיזור הנוחות שלך, כמה קל ונח להישאר במקום, כמה מדבקת הבינוניות וכמה היא מכבה אותי לאט-לאט אבל בטוח.
קצת מוזר לי להשוות את עצמי לרפרנס מתקופת התיכון. אבל עובדתית הייתי אז אדם הרבה יותר שמח, שלם, מסופק, שאפתן ואקטיבי לעומת השנים שבאו לאחר מכן. לאורך 10 שנים התלבטתי האם זו ה"אני" שהפכתי להיות או שאולי אלה הנסיבות שגורמות לאני הישן שלי להתחבא מאחורי שכבות של בינוניות?
10 שנים לקח לי להבין מה אני לא רוצה להיות. אך הרמת יד אחת, בכנס אחד, עם אישה אחת מעוררת השראה במיוחד, הצליחה לנפץ את כל השכבות ולהוציא החוצה אני חדשה-ישנה והרבה יותר שלמה עם עצמה. כל כך שמחתי לקבל את התגמול הזה עבור הרמת היד שלי, הרגשתי שזה כל כך מגיע לי, שזה חייב להביא איתו דברים טובים. פשוט חייב.
כחודש אחרי הכנס, אני ומיה נפגשנו. אני לא רוצה להישמע גרופית, אבל זה מאוד ריגש אותי. מעבר לחידוד ודיוק העשייה שלי, מיה שוב גרמה לי להבין שצריך לחזק את החוזקות שלי ולנצל אותן היטב לטובת העשייה שלי. הרמת היד הזאת הולידה את הפגישה שלי עם מיה ומעבר לכך היא הולידה מחדש אותי עצמי. אני ידעתי שלכבוד יום ההולדת של האני החדשה ישנה שלי, מגיע לי פרס גדול אף יותר. והוא יגיע, רק קצת סבלנות.
אז חיכיתי בסבלנות והוא באמת הגיע!
עברו חודשיים ואני קיבלתי הזמנה ממיה להעביר הרצאה בנושא בניית אסטרטגיית תוכן באירוע דו יומי מיוחד בשם "תדייקי תקבלי" שהיא מקיימת בין התאריכים 27-28/5/15. זו הזדמנות נפלאה עבורי לפגוש נשים עצמאיות מדהימות פנים מול פנים במסגרת אירוע מעצים ומפנק במיוחד. זה פרס ענק!
עיצוב: ענבל גבור
ההרצאה שלי נקראת "יש לי מה לכתוב!" ואני אדבר בה על כלים ליצירת תוכן באופן יומיומי, טבעי, מדויק שישרת היטב את המטרות השיווקיות של העסק שלך. אם את רוצה לשמוע אותי מרצה, אבל בעיקר לחוות אירוע מעצים בו מיה תיתן לך בוסט עצום של מוטיבציה, אמונה וכלים להצלחה עסקית- יש לך 24 שעות אחרונות להירשם!!!
כל הפרטים מופיעים ממש כאן.
נתראה ממש בקרוב,
אנה
כשמיה שלחה את הלו"ז של הסופשבוע כל כך שמחתי לראות את שמך בין המרצים! לא קישרתי את זה לזכיה שלך בבוקר לקוחות של מיה… עכשיו אני מקשרת 🙂 תעשי חיל ותמשיכי להבריק 🙂
🙂
תודה רבה לילך!!!